ר"ן על יומא א׳

1 יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו'. מפרש בגמ' לכל הני איקרי עינוי וגבי יום הכפורים חמשה ענויים כתיבי והני חמשה הוי דשתיה בכלל אכילה ומפרשינן בגמרא דכי קתני אסור דמשמע דאפילו באכילה איסורא הוא דאיכא אבל כרת ליכא אחצי שיעור קאי דהיינו באכילה פחות מככותבת ובשתיה פחות ממלא לוגמיו דהיינו שיעורייהו כמו שנכתוב לפנינו בס"ד אבל האוכל ככותבת או השותה מלא לוגמיו כרת נמי מיחייב ובאידך כולהו דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה איסורא הוא דאיכא אבל כרת ליכא ויש מי שאומר עוד דהני מדרבנן בעלמא הוא דאסירי ואע"ג דבגמרא מפקי להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והיינו דמקילינן בהו ואמרי' המלך והכלה ירחצו את פניהם ותנן נמי והחיה תנעול את הסנדל ד"ר אליעזר וחכמים אוסרין ומדאסרי רבנן על כרחך בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר' אליעזר ובגמרא נמי אמרינן דף עז: דמי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו והיינו נמי דאמרינן בגמ' הני חמשה ענויין כנגד מי ומדאמרינן כנגד מי ולא אמרינן מנא לן משמע דמדרבנן נינהו ולא בעי אלא אם יש להם שום רמז מן התורה כך העלו בתוספות וקשיא לי מדתני' בגמרא דף עד. אף על פי שאמרו אסור לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועושה מלאכה בלבד ואם איתא דהני ענויי אחריני מדרבנן בעלמא נינהו היכי שייך למימר בהו ולא אמרו ענוש כרת דהא אפי' איסורא דאוריי' נמי ליכא לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאוריי' נינהו אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן דף עח: התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן וכמו שנפרש עלה דההיא בס"ד והא הני ודאי לתענוג עבדי להו ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאוריתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועול מדפסיק ותני התינוקות מותרין ולא אשכחינן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולן ואפילו על ידי גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפילו בידים וכדמוכח בפרק יוצא דופן דף מו: גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה וכמו שכתבתי בפרק בתרא דר"ה בס"ד אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי:

2 המלך והכלה ירחצו פניהם. מפרשי' בגמרא מלך משוס דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך והכלה שלא תתגנה על בעלה:

3 והחיה תנעול את הסנדל. לפי שהצינה קשה לה:

4 וכתבו בתוס' דמספקא ליה לרבי' יצחק ז"ל אי חכמים דאוסרין במתני' קיימי אמלך וכלה או לא ונפקא לה מינה משום דקי"ל כרבנן ואי לא קיימי אמלך וכלה מותרין הן לרחוץ פניהן ביוה"כ ואי קיימי אסורין דקי"ל כרבנן אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כר' אליעזר משום דאמוראי מפרשי מילתיה ושקילו וטרו אליבי' כדאיתא בגמ' וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכת מימרייהו דהנך אמוראי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שביתת עשור:

5 ולענין חיה לא איתפרש בגמרא עד אימת מקריא חיה לנעילת הסנדל ומסתבר דעד ל' יום לפי שכל הזמן הזה הצינה קשה לה כדאמרי' בפ' מפנין דף קכט: לחיה עד שלשים יום כלומר שאין מטבילין אותה בתוך ל' יום משום צינה ורב אחא ז"ל כתב בשאילתות דכל ל' יום אסורה להתענות ולא נהירא שאם הקלו בנעילת הסנדל דאסורא בעלמא היא וכדכתבינא לעיל דלא נקל באיסור כרת ועוד דאם איתא בפ' מפנין דאמר שמואל לחיה שלשים יום ואמרי' עלה למאי הלכתא ומהדרינן לטבילה לימא לתענית אלא ודאי לענין תענית דיינין לה כדאמרינן בפ' מפנין שס לענין חלול שבת דחיה שלשה שבעה ושלשים הלכך לענין תענית ג' ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יוה"כ:

6 גמ' הני חמשה ענויין כנגד מי וכו' ובעשור לחדש. דחומש הפקודים:

7 ואך בעשור. דשור או כשב או עז:

8 שבת שבתון וכו'. בכולהו כתיב תענו ועניתם:

9 אכילה ושתיה מנלן דאיקרי ענוי. דדילמא כי כתיב תענו את נפשותיכס היינו שיצער את עצמו בדברים אחרים כדאמרינן בגמרא שישב בחמה ובצינה כדי שיצטער:

10 רחיצה מנלן וכו' דכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות. פי' איש ענתות כי נשאת את ארון ה' לפני דוד אבי כשהיה בורח מפני אבשלום:

11 וכי התענית בכל אשר התענה אבי. למדנו שמה שהיה עושה בברחו מפני אבשלום היה נקרא ענוי וכתיב ביה ויאמרו העם רעב ועיף וצמא:

12 מים קרים על נפש עיפה. אלמא מרחיצה מיקרי עיף:

13 ואימא משתיה. פירוש אימא דהאי קרא דכתיב מיס קרים על נפש עיפה בשתיה משמע ולא אשכחן לישנא דעייפות ברחיצה הלכך נהי דעיף דכתיב גבי דוד ליכא לפיושי משתיה דהא כתיב רעב וצמא אכתי הדרא קושיין לדוכתה דמאי חזית דמפרשת ליה מרחיצה אימא מנעילת הסנדל:

14 והוא הולך יחף. ומפרש בגמרא דיחף מנעילת הסנדל משמע כדכתיב מנעי רגלך מיחף דאי מהאי קרא דדוד בלחוד מצי למימר דכיון שלא היה לו סוס לרכוב עליו לגבי דוד יחף מיקרי:

15 אם תענה מתשמיש. למנוע עונותיהן:

16 ואם תקח נשים מצרות. כמשמעו שלא יוסיף עליהן צרות:

17 תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. פירוש אפילו בצונן וכדמוכחא שמעתין דלהקביל פני רבו ואינך אחריני הוא דשרינן לעבור עד צוארו במים דהיינו בצונן וא"ת והא אמרינן בפ"ק דתענית דף יג. דכל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר ויוה"כ ודאי משום תענוג הוא יש לומר דהתם לא איירינן אלא בתענית צבור דלאו דאורייתא אבל ביוה"כ לא איירינן התם כלל:

18 ואם היה חולה או שהיו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. אבל בלאו הכי כל סיכה אע"פ שאינה של תענוג אסורה דגרסינן בירושלמי סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג אסורה:

19 משום שיבתא. פירש רש"י ז"ל רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלו שחרית ולא נהירא דאם כן אפילו בלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית דהא תניא היו ידיו מלוכלות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאינו יכול ליגע בידיו לא בפיו ולא בחוטמו ולא בעיניו כדאמרינן בפרק שמנה שרצים דף קח: יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ לפיכך פירשו ר"י ז"ל שיבתא היינו שד השורה על התינוק וחונקו כשנותנין לו פת בלא נטילת ידים אפילו אם נטלן שחרית ועכשיו אין נזהרין בכך לפי שאין הדבר מצוי בינינו כשם שאין נזהרין בגלוי:

20 עובר במים עד צוארו ואינו חושש. ואם תאמר ואמאי לא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה דהא אמרינן בפרק אלו קשרים דף קיג: היה מהלך בדרך ופגע באמת המיס וכו' ואמרינן היכי לעביד לעבר קא מתווסין מאניה מיא וקא אתי לידי סחיטה י"ל דשאני הכא כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמרינן לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו מינכרא ליה מילתא ולא אתי לידי סחיטה וכדאמרינן בפרק יו"ט שחל דף יח. גבי נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם תאמר אפילו הכי נתסר דהא אמרינן בפרק דם חטאת דף צד: דבגד שרייתו זהו כבוסו י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ בבגדים מטונפיס שהן מתכבסין בכך אבל בבגדים שאין מטונפין לא אי נמי כי מתסר ה"מ היכא דקא עביד דרך לבון אבל הכא אינו דרך לבון אלא דרך טנוף:

21 איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא. ואע"ג דתניא בתוספתא ההולך להקביל פני רבו או פני ת"ח עובר כדרכו במים עד צוארו ואינו חושש כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל דכיון דלא פשטינן בעיין מינה בגמ' דילן לא סמכינן עלה ומשבשתא היא והרב בעל העטור ז"ל כתב בהך תוספתא פני רבו או פני ת"ח חכם גדול ממנו קאמר:

22 לנטורי פירי. שהיו לו פירות בעבר הנהר ומשום הפסד ממון התירו לו כמו שהתירו משום מצוה:

23 תרבו. שם הכפר: